חמשת השגרירים לשעבר של ארה"ב בישראל שמתחו ביקורת על דוד פרידמן, המועמד לתפקיד זה בהווה, עוינים

הם כבר פגעו בעבר ביחסי ארה"ב-ישראל, ולא באופן דיפלומטי

חזרה לדף הקודם

נשיא ארגון ציוני אמריקה (ZOA) מורטון קליין פרסם את ההודעה הבאה לעיתונות:

מן הראוי לבחון את הנזקים שהסבו, ואת מעשיהם האנטי-ישראליים, של חמישה שגרירי עבר של ארה"ב בישראל – כל החמישה שמאלנים, עוינים את ישראל, ותומכי העסקה עם איראן. בתיאום ביניהם שלחו השגרירים מכתב בחתימתם לוועדת הסנאט ליחסי חוץ. במכתבם השמיצו החמישה באופן שקרי ובלתי הוגן את המועמד לתפקיד השגריר, דוד פרידמן. חמשת החותמים – תומס פיקרינג, דניאל קרצר, אדוארד ווקר הבן, ג'יימס קנינגהם ו-ויליאם הארופ – פגעו ביחסי ארה"ב-ישראל והחריפו את המצב במזרח התיכון. לפחות לחלקם יש קשרים פיננסיים או אחרים עם ארגונים העוינים את ישראל.

מעניין שאותם חמישה שגרירים לשעבר חתמו גם ביולי 2015 על מכתב שבו הם המליצו על העסקה עם איראן (זו שסללה את דרכה של איראן לפצצת אטום, ולקבלת 150 מיליארד דולר למימון פעולות הטרור שלה ברחבי העולם). ("שגרירים לשעבר של ארה"ב בישראל תומכים בעסקה עם איראן," מאת דֶבּ ריצ'מן, Times of Israel, 27.7.2015).

תומס פיקרינג (שגריר 1985-1988) הוא בעל עבר פרו-איראני, פרו-ערבי פלשתיני, ידידותי לחמאס ופעילות אנטי-ישראלית בעייתית.

---

חמשת החותמים פגעו ביחסי ארה"ב-ישראל והחריפו את המצב במזרח התיכון. לפחות לחלקם יש קשרים פיננסיים או אחרים עם ארגונים העוינים את ישראל.

---

פיקרינג הוא חבר במועצת המנהלים של המועצה האמריקאית איראנית (AIC). המועצה הזו קידמה את העסקה המסוכנת עם איראן, והוא דורש מארה"ב "ליישם במלואה" את העסקה האיראנית (תוך התעלמות מהפרותיה של איראן). הוא מתנגד לסנקציות האמריקאיות בתגובה להפרות האיראניות של החלטה 2331 של מועצת הביטחון של האו"ם. והוא מתנגד להגדרתם של משמרות המהפיכה של איראן ושל האחים המוסלמים כארגוני טרור – אף ששני הארגונים תומכים בטרור ברחבי העולם.

במייל השערורייתי של פיקרינג מ-18 בדצמבר 2011 למזכירת המדינה דאז הילרי קלינטון, פיקרינג המליץ להחליש את ישראל באמצעות הפעלה חשאית של ארגונים לא-ממשלתיים (כולל "שלום עכשיו") ונשים ערביות פלשתיניות כדי להתסיס ולהוציא לפועל הפגנות ענק "נגד כל ההיבטים של הכיבוש" (כלומר, נגד ישראל) כולל נגד "מחסומים, הפקעת קרקעות, פעילות חדשה בהתנחלויות, [ו]סביב מתקני ממשל צבאי" בירושלים, תל אביב, שטח C (חלקים מיהודה ושומרון המנוהלים על ידי ישראל) ואזורים הנשלטים בידי הערבים הפלשתיניים – כדי להפעיל "לחץ מתמשך" על מנהיגי ישראל להיענות לדרישות הערבים הפלשתיניים. למרבה התדהמה, פיקרינג גם הזכיר יתרונות אפשריים של מלחמה במזרח התיכון (כנראה מלחמה של ערבים או איראנים נגד ישראל), אבל אז הביע דעתו שמלחמה היא מצב מסוכן מדי "עם כל מה שקורה שם – אף על פי שהיא יכולה להיות אירוע משנה משחק". (ראה את המייל של פיקרינג; והמאמר בג'רוסלם פוסט "מלחמתו החשאית המחפירה של אובמה בישראל" מאת קרוליין גליק, 18 בינואר, 2016; ו"שגריר לשעבר ניסה למכור לקלינטון תוכנית סודית להצתת הפגנות פלשתיניות", מאת אדם קרדו, וושינגטון פרי ביקון ופוקס ניוז, 11 בינואר 2016.)

מאמר הדעה של פיקרינג ב"פוליטיקו", שכתב יחד עם זביגניו בז'ז'ינסקי הידוע לשמצה באנטי-ישראליותו (תחת הכותרת "עמוד איתן, ג'ון קרי"), גם הוא גילה את עמדותיו השמאלניות החד-צדדיות והאנטי-ישראליות של פיקרינג. הוא הצדיק אלימות כלפי יהודים בכנותו את נוכחותה החוקית של ישראל במולדתה ביהודה ושומרון כ"גניבת קרקעות לא-חוקית... אשר תגרום לאלימות חוזרת". מאמר הדעה של פיקרינג טען גם בשקר כי ישראל כבר מחזיקה ב"78% מפלשתינה". (למעשה, ישראל מחזיקה רק ב-22% מ"המנדט הבריטי על א"י-פלשתינה" – למרות העובדה שכל אזור המנדט נועד כחוק לבית הלאומי היהודי.) פיקרינג גינה גם את הצעות השלום של נתניהו כ"לא קבילות מבחינה מוסרית"; עמד על כך שישראל אינה צריכה להחזיק בנוכחות בבקעת הירדן (אזור שהוא חיוני לביטחונה של ישראל); טען בשקר שהערבים הפלשתיניים ביצעו ויתורים משמעותיים; ודחק בממשלו של אובמה לנהוג ביד קשה יותר כלפי ישראל.

ביולי 2009, פיקרינג נפגש בחשאי עם מנהיגים בכירים של ארגון הטרור חמאס כדי לדון ב"הקלת המצור הישראלי על עזה" – לשון נקייה לסיום הסגר החוקי על רצועת עזה שנועד למנוע מחמאס לייבא עוד טילים שישמשו אותו לשגר אותם לגני ילדים בישראל. (לא קיים "מצור" ישראלי.) פיקרינג גם נפגש עם אנשי חמאס מבלי לקבל רשות מהממשל האמריקאי ("פקידי ממשל לשעבר מדברים עם חמאס", פוליטיקו, 2 באפריל 2010).

דניאל קרצר (שגריר ארה"ב בישראל בין השנים 2005-2001), הוא בעל עבר עשיר של עוינות כלפי ישראל. ההצהרות, המדיניות והמעשים שלו עוררו ביקורת מצד מנהיגים ישראלים ויהודים אמריקנים, וביניהם ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים באמריקה; ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו; ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק שמיר ז"ל; איש מפלגת העבודה, השגריר איתמר רבינוביץ, שהשתתף בניהול המו"מ לשלום מטעם ישראל; מנכ"ל איפא"ק לשעבר, מוריס אמיתי; והעיתון הישראלי הנפוץ, ידיעות אחרונות (ר' "ארגון ציוני אמריקה: על הסנטור אובמה לבטל את מינויו של דניאל קרצר לתפקיד יועץ לענייני המזרח התיכון," 16.4.2008).

ערוץ 7 הסביר: "המגמתיות של קרצר החלה כבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה. בחיבורו לתואר דוקטור (1976, אוניברסיטת קולומביה), כתב קרצר כי פעולותיה של ישראל כנגד הטרור היוו "זרז לאלימות בין-מדינתית," והאשים את ישראל "בהקצנת הפלסטינים ובפנייתם לדרכים אלימות" (עמ' 253). לכל אורך חיבורו, המחבלים הפלסטינים הערבים נקראים "לוחמי גרילה," ולא טרוריסטים – למרות שמדובר שם בארגונים שביצעו מעשי זוועה כגון הטבח בנמל התעופה לוד, שבו נרצחו בנוסף לישראלים גם תיירים מפורטו ריקו, ורצח הספורטאים הישראלים (כולל אמריקני אחד) במשחקים האולימפיים במינכן." ר' "האם יש למנות את דניאל קרצר לשגריר הבא של אמריקה בישראל?" ערוץ 7, 24.7.2001). (לאחר סקירת מעשיו האנטי-ישראליים של קרצר לאורך חייו, סיכום המאמר הוא: "דניאל קרצר מייצג את המדיניות הישנה, העייפה, והכושלת, שהתבטאה בניסיונות עָקָרים לפייס את יאסר ערפאת ואת הדיקטטורה הטרוריסטית שלו.")

ראש ממשלת ישראל לשעבר, יצחק שמיר ז"ל, סיפר מזיכרונו כי: "קרצר הִרְבָּה ללחוץ על ישראל שתעשה ויתורים חד-צדדיים לערבים; הוא האשים את ישראל ללא הרף בכך שאין שלום במזרח התיכון, ומיעט להתייחס או התעלם לחלוטין מהעובדה שהפלסטינים ביצעו פיגועים וקראו בריש גלי להשמדת ישראל." (שם).

קרצר לא השתנה, והוא עדיין מאמין, כנראה, שעל ארה"ב לכפות על ישראל הסדר שיסכן את קיומה. בתכנית טלוויזיה שהקדישה רשת אל-ג'זירה ב-2013 לציון 20 שנה להסכמי אוסלו הכושלים, לאחר שנשאל מה ניתן לעשות כדי להפעיל "לחץ רציני יותר" על ישראל, השיב קרצר: "אני טענתי בפומבי שעל ארה"ב לקבוע פרמטרים קשיחים ביותר שיגדירו בקפידה מהם הנושאים שעליהם עדיין צריך לנהל משא ומתן ... ואז להעמיד את הצדדים בפני עובדה ללא יכולת לסרב." (תמלול מהתכנית "תהליך השלום," אל-ג'זירה, 26.8.2013).

בדצמבר האחרון (2016), "בישל" ממשל אובמה את החלטה 2334 במועצת הביטחון של האו"ם - שהייתה אנטי-ישראלית במיוחד, ווידא שהחלטה זו תתקבל. בעקבות זאת, במקום לגנות את ההחלטה הנוראה של מועצת הביטחון, גינה קרצר את תגובתו של ראש הממשלה נתניהו, וכינה אותה "מרושעת," "חסרת תקדים," ו-"בלתי הולמת ובלתי קבילה." (נתניהו בסך-הכול גילה שלישראל יש ראיות חד משמעיות לכך שממשל אובמה ניצח על ההחלטה האנטי ישראלית.) ("מי שהיה שגריר בישראל מבקר את תגובתו ה'מרושעת' של נתניהו לאו"ם," סוכנויות הידיעות AP, DW, 26.12.2016).

קרצר הפגין צביעות ראויה לציון כאשר האשים את ראש ממשלת ישראל ב"רשעות," ואז תקף את השגריר המיועד דוד פרידמן בטענה ש"אינו דיפלומטי." קרצר אינו, מן הסתם, שופט לענייני דיפלומטיה.

יתרה מזאת, קרצר נוהג להוקיע כ"בלתי דיפלומטי" כל מי שחולק על דעותיו הקיצוניות נגד ישראל. באמצע 2015, הטיח קרצר האשמות מסוג זה בשגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, ובשגריר ישראל לשעבר בוושינגטון, מייקל אורן. קרצר קבע כי השגריר אורן "הולך כנראה בעקבותיו של הבא אחריו, רון דרמר, אשר מעדיף את הפוליטיקה הפנים-ישראלית על פני הדיפלומטיה שלשמה הוא מוּנה לתפקידו." ("השגריר האמריקני לשעבר, דניאל קרצר, תוקף את ביקורתו 'התמוהה ' של אורן על אובמה," הארץ, 24.6.2015).

עוד לפני כן, ב-2015, תקף קרצר גם את שגריר ישראל בארה"ב, רון דרמר, בסגנון פוגעני וצורם, לאחר שהקונגרס הזמין את נתניהו לנאום שם בנושא האיראני, וכך אמר: "הוא [דרמר] איש-מפלגה, הוא לא באמת שגריר ... המעשה שלו היה לחלוטין לא מקובל מבחינה דיפלומטית... הוא [דרמר] תקע לעצמו גול עצמי; מי יעבוד אתו?" ("פקיד ממשל מבקר את השגריר הישראלי בקשר לביקור נתניהו," מאת ג'ולי הירשפלד דיוויס, ניו יורק טיימס, 28.1.2015).

ואגב דיפלומטיה, ב-2014 כתב קרצר כי שחרורו של יונתן פולארד "ישפיל את הדיפלומטיה האמריקנית." קרצר הפגין חוסר אכפתיות לבריאותו הרופפת של פולארד, שנכלא בתנאים קשים בכלא אמריקני במשך 29 שנים – עשרות שנים יותר מכל מרגל אחר שפעל בנסיבות דומות. האירוניה היא שבאותו מאמר קרצר תבע מישראל לקיים את התחייבויותיה לשחרר אסירים - מחבלים פלסטינים-ערבים שהורשעו ברצח של אזרחים ישראלים תמימים (פשע חמור פי כמה מהמעשה של פולארד). ("שחרור פולארד: אל תעשה זאת, אדוני מזכיר המדינה," מאת דניאל קרצר ברבעון המקוון: The American Interest , 1.4.2014).

מה חבל שה"דיפלומטיה" של קרצר אינה אלא עצימת עיניים או סלחנות כלפי טרור פלסטיני-ערבי, וחתירה למתן "זכויות" מסוכנות לפלסטינים ערבים. ב-1988, במהלך כהונתו של קרצר במחלקת המדינה, תקופה שבה הפת"ח היה מעורב בפיגועים מתמשכים נגד ישראל, המשיך קרצר להתעקש (על האמירה השקרית) כי "הפת"ח בהנהגת יאסר ערפאת מתקדם לכיוון של מתינות." קרצר היה ל-"דמות מפתח בתהליך הניסוח" של החלטת ארה"ב להכיר בפת"ח בדצמבר 1988. ערוץ 7 ציין כי "טענתו של קרצר בדבר 'המתינות' של הפת"ח הופרכה לחלוטין, שכן הפת"ח המשיך בפיגועי טרור, ובתחילת 1990 ארה"ב הפסיקה את מגעיה עם ערפאת." (ר' "האם יש למנות את דניאל קרצר לשגריר הבא של אמריקה בישראל?" ערוץ 7, 24.7.2001, בציטוט מהמדור "דיבורים בוושינגטון: מחלקת המדינה; אמני המילים של המהלך המזרח-תיכוני," מאת רוברט פֶּר, ניו יורק טיימס, 13.1.1989).

מוריס אמיתי, מנכ"ל איפא"ק לשעבר, אמר: "לקרצר יש היסטוריה של ... מאמצים להשגת זכויות לפלסטינים ... הוא מנצל את יהדותו כמסווה לעמדותיו האנטי-ישראליות." ("מינויו המתוכנן של יהודי אורתודוכסי לשגריר ארה"ב מפלג את יהדות אמריקה," סוכנות הידיעות המקוונת Jewish Telegraphic Agency, 29.3.2001).

קרצר היה גם המנסח הראשי של אחת מהצהרות המדיניות המזרח-תיכונית המשמעותיות ביותר של ארה"ב נגד ישראל - נאום שנשא מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ בכנס שהתקיים ב-Wye Plantation, מרילנד, ב-1988. בנאום זה נאמר ש"יש להכיר ולטפל בזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני, כולל זכויותיו הפוליטיות."

בספרו של קרצר, "ניהול המו"מ לשלום בין הערבים והישראלים: המנהיגות האמריקנית במזרח התיכון" (שנכתב יחד עם סקוט לזנסקי), הורעפו שבחים על מזכיר המדינה לשעבר, ג'יימס בייקר, שהפעיל על ישראל לחצים כבדים, והאשים את ישראל באחריות להכשלת השלום. קרצר ולזנסקי טענו גם שארה"ב שגתה כשהאשימה את ערפאת ואת המנהיגות הפלסטינית-ערבית באחריות לקריסתם של הסכמי אוסלו – טענה שנסתרה על ידי רובם המכריע של פקידי הממשל האמריקנים שהיו מעורבים במגעים בוועידת קמפ-דיוויד לשלום בשנת 2000, ובוועידת טאבה, כולל הנשיא קלינטון ודניס רוס, השליח למזרח התיכון.

בנוסף, קרצר ולזנסקי מגנים בספרם את הנשיא בוש הבן על כך שהוא "מכבד" את ישראל יתר על המידה. קרצר ולזנסקי קבעו שהנשיא בוש "הפגין יראת כבוד מופרזת כלפי הבעיות הפוליטיות המוצהרות של ממשלת ישראל, בעודו מעלים עין מאילוצים פנימיים בצד הערבי." (עמ' 34). (ר' "דניאל קרצר, יועצו החדש של אובמה למדיניות חוץ, מאת אֶד לסקי, באתר American Thinker, 10.4.2008).

את חוסר הדיפלומטיות שלו הפגין קרצר פעם נוספת כאשר התערב בפומבי, תוך הטחת עלבונות שקריים וביקורת במדיניות התקציב הפנימית של ישראל. קרצר קבע כי "במקום לדאוג לנכים ו/או לפיתוח הכלכלה, ישראל משקיעה בהתנחלויות, שאותן יש לפָנות." בעקבות זאת, גינה חבר הכנסת דאז, צבי הנדל, את קרצר על בימת הכנסת, באומרו כי "אף דיפלומט ישראלי לא היה מורשה להתנהג כמוהו [כמו קרצר] ... זכותי לבקר את היהודון הקטן הזה שמתערב בעניינינו הפנימיים." ("קטטה בשגרירות: גינוי לקרצר," וושינגטון טיימס, 9.1.2002).

קרצר גם גער בנציגי ישראל למשא ומתן על כך שאינם ותרנים די הצורך: שגריר ישראל בארה"ב היה באותה עת איתמר רבינוביץ, איש מפלגת העבודה שהייתה אז בשלטון; השגריר תיאר "ויכוח סוער" בין קרצר ובין ראש הצוות הישראלי למשא-ומתן, שבו "קרצר טען שעל ישראל ללכת רחוק יותר לקראת הפלסטינים. היה דין ודברים חריף ביניהם [וקרצר] גער" בצוות הישראלי למשא-ומתן. ("ארגון ציוני אמריקה: על הסנטור אובמה לבטל את מינויו של דניאל קרצר לתפקיד יועץ לענייני המזה"ת", 16.4.2008, ציטוט מהארץ, 6.4.2001).

קרצר ניהל גם "ויכוח קולני" עם נציג ממשלת ישראל בפילדלפיה בקיץ 1990, לאחר שקרצר "תקף את ממשלת ישראל על סירובה לכלול את הפת"ח בתהליך השלום [ו] אמר שסירוב זה הוא המכשול העיקרי לשלום" (שם).

כן מתח קרצר ביקורת על תקיפות של מחבלים פלסטינים על ידי ישראל. באוגוסט 2001 הוא מתח ביקורת פומבית על תקיפת אבו-עלי מוסטפה, ראש החזית הלאומית לשחרור פלסטין, אשר רצח במשך השנים לפחות 14 אזרחים אמריקנים, וישראלים רבים. ב-28.8.2001, פרסמה ועידת הנשיאים של הארגונים האמריקניים העיקריים הצהרה הקובעת כי "אנו מופתעים ומאוכזבים" מכך שקרצר "חש צורך להעלות את הנושא בפני ראש הממשלה שרון," בעוד ש- "לא שמענו על מעשים דומים כאשר אזרחים אמריקנים היו קרבנות של פעולות טרור בחודשים האחרונים." ואמנם, שעות ספורות לאחר הצהרתו של קרצר, נורה ונפצע אזרח אמריקני, בן דנסקר, על ידי המחבלים של ערפאת ליד היישוב רוגלית – אך קרצר לא אמר על כך דבר (שם).

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, "אמר יותר מפעם שעם יהודים כמו קרצר, לא ניתן לבנות יחסים בריאים בין ישראל וארה"ב." (שם).

"יחסיו הגרועים של קרצר עם הלשכות הפוליטיות בירושלים שוברים שיא חדש" ב-1990 - זאת כאשר הוא כתב לג'יימס בייקר נאום שכלל ביקורת חריפה על ישראל. הנאום, שנישא בוועידת איפא"ק, "גרם למהומה בקרב משתתפי הוועידה ... מנהיג אחד מהקהילה היהודית אמר לקרצר [זמן קצר לאחר מכן], 'הילדים שלך יישאו בתוצאות של המדיניות הישראלית שאותה אתה מעודד." (שם).

במאמר מערכת של העיתון ידיעות אחרונות נדונה השפעתו המזיקה של קרצר: "אפשר שיותר מכל פקיד במחלקת המדינה של ארה"ב, תרם קרצר לקידום היעדים של הפלסטינים, ולהעלאת סבלם לראש סדר היום של מתווי המדיניות האמריקנית ("ארגון ציוני אמריקה: על הסנטור אובמה לבטל את מינויו של דניאל קרצר כיועץ לענייני המזה"ת", 16.4.2008, ציטוט מידיעות אחרונות, 9.8.1991).

אדוארד ווקר הבן (שגריר 1997 – ינואר 2000) קנה את שמו בעולם הערבי כאשר פרסם מאמר דעה בוושינגטון פוסט בזמן האינתיפדה השנייה שבו גינה את ישראל על החיסולים הממוקדים של מחבלי חמאס שתכננו לתקוף אזרחים ישראלים. (מחבלים ערבים פלשתיניים רצחו קרוב ל-2,000 ישראלים חפים מפשע ופצעו קרוב ל-10,000 ישראלים חפים מפשע בימי האינתיפדה השנייה.) לדעתו של ווקר, מתן הזדמנות ל"משפט הוגן" לטרוריסטים שמסתתרים בלב שטח עוין היה חשוב יותר מאשר לעצור תקיפות נגד ישראלים חפים מפשע ואזרחים אחרים. מאמר הדעה של ווקר יצר גם "משוואה מוסרית" בין פעולותיה ההגנתיות של ישראל לבין מעשי רצח שבוצעו על ידי משטרים ערבים עוינים. ("בלי יוצאים מן הכלל לישראל", מאת אדוארד ווקר הבן, וושינגטון פוסט, 21 באוגוסט 2001.)

ההתפעלות ממאמרו האנטי-ישראלי של ווקר גרמה לעורכו של השבועון המצרי "רוז אל יוסוף" לכתוב בהתלהבות: "יחד אתנו, [אדוארד ווקר] יוצא למלחמה האכזרית נגד הלובי הישראלי ונגד טענותיה והונאותיה של ישראל". (פרשנות MEMRI, 22 בנובמבר 2001.) (פרשנות MEMRI, 22 בנובמבר 2001.)

אף על פי שווקר הכיר בכך שחיזבאללה הוא ארגון טרור, ווקר הגן והצדיק את פעולותיו נגד ישראלים שאינם אזרחים. ווקר אמר לעיתון המצרי "אל מוצוור" שאחד מתפקידיו של חיזבאללה הוא להיות "תנועת התנגדות אשר פועלת באופן לגיטימי נגד הכיבוש הישראלי בדרום לבנון. כל התקפותיה של חיזבאללה נגד הכוחות הישראליים הם מעשי התנגדות לגיטימיים, לא טרור". (שם) ווקר שב על עמדתו בראיון אחר, ואמר: "הממשלה הלבנונית טוענת שחיזבאללה אינם טרוריסטים כי הם פעלו בהתנגדות לגיטימית נגד ישראל, אשר היתה הכוח הכובש בדרום לבנון. במקרה הספציפי ההוא, אני מסכים אתם. מה שחיזבאללה עשה בדרום לבנון לא היה טרור; זו היתה התנגדות, כיוון שהיא כוונה אך ורק נגד מטרות צבאיות". ווקר התעלם מהעובדה שנוכחותה של ישראל בדרום לבנון באותו זמן היתה הכרחית לעצירת תקיפות קטלניות של חיזבאללה על אזרחים ישראלים חפים מפשע המתגוררים בצפונה של ישראל, וכי תקיפות אלה הפכו את החיים התקינים בצפון לבלתי אפשריים. (ראיון לכתב העת מידל איסט קווטרלי, אביב 2002).

ווקר שימש גם כנשיאו של המכון למזרח התיכון (MEI), מוסד פרו-ערבי שאינו אוהד את ישראל. הבלוג של המכון סינגר על חיזבאללה בעקבות תקיפה שביצע ב-2015 שבה נהרגו שני חיילי צה"ל ואיש כוח השלום של האו"ם. המכון גם כתב בחיוב על החלטת מועצת הביטחון 2334 האנטי-ישראלית ועל נאומו של מזכיר המדינה הקודם ג'ון קרי אשר גינה את ישראל. המכון גם התלונן על "שתיקתם" של משטרים ערביים רבים במבצע צוק איתן ברצועת עזה ב-2014 (במקום שירוצו לעזרת חמאס), על שהרשות הפלשתינית לא יזמה מהומות ב"גדה המערבית" (כדי להקשות על ישראל בשתי חזיתות), והמכון גם קידם ועידות של ג'יי סטריט. ווקר שירת גם בתפקידים במדינות מזרח תיכוניות (ערב הסעודית, סוריה, לבנון, איחוד האמירויות, מצרים ותוניסיה).

כמו יתר חברי כנופיית החמישה, ווקר גם קידם את העסקה הנוראית עם איראן.

ג'יימס קנינגהם (שגריר 2008 – 2011) גם הוא בעל רקורד פרו-איראני, פרו ערבי-פלשתיני ואנטי-ישראלי. כפי שצוין קודם, קנינגהם קידם את העסקה האיראנית הרת האסון.

במשך כהונתו הקודמת כסגן נציג ארצות הברית באו"ם, קנינגהם גינה מבצע של צבא ההגנה לישראל לעצור תקיפות שיצאו מעזה. בשם ארצות הברית, קנינגהם נמנע בהצבעה על החלטה 1544 של מועצת הביטחון של האו"ם (19 במאי 2004), אשר ברשעות ובחוסר הגינות גינתה את פעולותיה ההגנתיות של ישראל. הימנעותו של קנינגהם היתה שקולה להצבעה בעד ההחלטה, ואיפשרה להחלטה האנטי-ישראלית הזו להתקבל. לאחר ההצבעה, קנינגהם ביקר את התנהגותה של ישראל, ואמר כי פעולת צה"ל "החמירה את המצב ההומניטרי והביאה לעימות בין כוחותיה של ישראל לפלשתינים". קנינגהם לחץ גם על ישראל לסגת מעזה, והצהיר כי האירועים ההם היו "תזכורת לחוכמה הישראלית של ההתנתקות מעזה והחלפת נוכחותה הביטחונית בכוחות ביטחון פלשתיניים שעברו רפורמה" ("מועצת הביטחון של האו"ם מותחת ביקורת על פעולות ישראל בעזה", מאת ג'ודי אייטה, כתבת האו"ם, Washington File, 20 במאי 2004). ישראל אכן נסוגה מעזה שנה אחר כך (2005) – וכתוצאה מכך חמאס שיגר 19,000 רקטות לישראלים חפים מפשע במשך העשור שלאחריו. זו תוצאת ה"חוכמה" של קנינגהם.

חוסר המומחיות של קנינגהם בלט שוב כאשר מונה לשגריר ארה"ב בישראל. (ראה "הודעה על מינוי שגריר אמריקאי חדש בישראל", מאת הרב קינון, ג'רוסלם פוסט, 2 ביולי 2008: "פקיד אחד אמר כי קנינגהם, אף כי עסק בענייני המזרח התיכון באו"ם, אינו נחשב למומחה למזרח התיכון".)

ויליאם הארופ (שגריר 1992 – מאי 1993) חשף את דעותיו השמאלניות והאנטי-ישראליות בראיון שנערך באחרונה, בו הצהיר כי "הכיבוש" הישראלי הוא "הבעיה העיקרית". הארופ התעלם מכך שהבעיה האמתית היא מטרתם הנחרצת של הערבים הפלשתיניים להשמיד את ישראל. ("ראיון עם ויליאם הארופ", מאת מריה ליווינגסטון, פוריין סרוויס ג'ורנל, ספטמבר 2015.)

באופן מעניין, בראיון ההוא הודה הארופ שלא היה לו ניסיון בענייני המזרח התיכון לפני מה שכינה "מינויו המפתיע" כשגריר לישראל. הארופ הודה עוד: "אני לא כל כך בטוח שהצלחתי שם, למען האמת". אחרי שהודה בחוסר כישוריו ובאי-הצלחתו בתפקיד כשגריר לישראל, זה שיא החוצפה מצד הארופ לנסות לשפוט מועמד לשגריר שיש לו הרבה יותר ידע על ענייני המזרח התיכון משהיה להארופ.

הארופ ציין גם בראיון ההוא לכתב העת פוריין סרוויס שתפקיד שגריר ארה"ב בישראל כנראה פחות חשוב מתפקיד מקביל במדינות אחרות, כי "הרבה מהעבודה נעשה בשיחות טלפון אישיות בין נשיא ארה"ב או מזכיר המדינה לבין ראש הממשלה, כך שלעתים קרובות אתה מתאמץ להשלים פערים על מה שקורה, במקום להיות זה שגורם לדברים לקרות."

בראיון נוסף ב-24 באוגוסט 1993, לפרויקט של האגודה ללימודי דיפלומטיה ולימוד ההיסטוריה בעל פה של ענייני חוץ, הארופ התייחס שוב ושוב לליכוד כ"ימין קיצוני"; התלונן שראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ניסה "להצדיק את 'מדיניות ההתנחלויות'" שלו; שוב גינה את הליכוד כ"מעמיד פנים בנושא תהליך השלום" ו"לא רציני בקשר למשא ומתן... שלדעתי במבט לאחור ראוי לגינוי"; והוא גם ביקר את ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים האמריקאיים העיקריים כישות שהוקמה כדי "לתרץ" את "עולם" הקבוצות היהודיות בארה"ב.

באותו ראיון, הארופ גם תירץ את ההתבטאות "שהיהודים י-דיינו" של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר כאילו היתה בסך הכל "מסוג הדברים שפוליטיקאים אומרים בחדרי חדרים". ובכל זאת הארופ, בצביעות, מגנה את השגריר המיועד דוד פרידמן על התבטאויות הרבה פחות שערורייתיות שאמר כאזרח פרטי.

וכפי שציינו כבר, הארופ התגייס לקדם את העסקה המסוכנת עם איראן ב-2015.

על כן, המכתב המגנה את המועמד לשגריר פרידמן, אשר נחתם על ידי חמשת השגרירים לשעבר המוטים האלה, אינו ראוי לאמון. בעצם, יש לדחות את המכתב בשאט נפש.

לקריאה נוספת

חזרה לדף הקודם

#חדשות