בילוי לילי עם הגיבורים האלמונים של יחידת יט"ר

חזרה לדף הקודם

אני נדהם בכל פעם מחדש מנכונותם ומרצונם של צעירים ישראלים להקדיש מעצמם למען הכלל.

מפעם לפעם אני מקבל תזכורות על המסירות הפטריוטית שלהם משיחות טלפון או ממיילים עם קורות חיים מצעירים שמבקשים אפילו הזדמנות צנועה לעבוד בשלוחת ישראל של ארגון ציוני אמריקה. רבים מהפונים שירתו בהצטיינות ביחידות עלית קרביות וביחידות כמו סיירת גולני וסיירת מטכ"ל, והם ממשיכים לשרת את ארצם במסגרת המילואים. יש להם תארים מתקדמים, או שהם כבר עובדים במשרות בשכר גבוה בחברות הייטק או בשוק ההון.

כאשר שואלים אותם את השאלה הבלתי נמנעת – מדוע הם מוכנים לוותר על קריירה עם הכנסה גבוהה ופרנסה טובה למשפחותיהם המבורכות בגודלן – הם משיבים כי הסיבה היא שאינם עושים די למען המדינה. הם מאוד רוצים לעשות יותר, בין אם בעזרה לישראל להסביר את עצמה או בהגנה על צורכי המדינה והאינטרסים שלה.

התזכורת האחרונה למסירותם של הצעירים עלתה לא מזמן, אך עם סיבוב בעלילה, כאשר התכבדתי להצטרף בערב אחד של יום חמישי קר וסוער לחוויה ירושלמית מפכחת מאחורי הקלעים. זו היתה חוויה שלא אשכח כל כך מהר.

כמה ימים קודם לכן קיבלתי טלפון ממיריאה פונס, ששאלה אם הייתי רוצה להכיר מקרוב את פעילותה של יט"ר, יחידת מתנדבים ללוחמה בטרור. מיריאה היא גם אשת יחסי ציבור ומנהלת פיתוח של הארגון. היא הסבירה כי יט"ר (ראשי תיבות של יחידת טרקטורונים) היא כוח עתודה נייד וחמוש, ואפשר לומר, "על סטרואידים". היחידה מושכת לשירותיה את המתנדבים הנועזים ביותר – רבים מהם בוגרי אותן יחידות עלית צה"ליות שהוזכרו לעיל – ומספקת סיוע בלוחמה בטרור למשטרה האזרחית הכחולה ולמשמר הגבול, במיוחד במקום שבו המשאבים מנוצלים כבר עד תום: בירושלים וסביבותיה, בחברון ובבאר שבע, ועל גבול עזה.

כמי שמכיר מקרוב ובאופן קבוע את המצב הביטחוני במזרח ירושלים – לדוגמה, בהר הזיתים, שבו יט"ר פועלת גם היא – שמעתי על הארגון, אך לא ידעתי הרבה על המתנדבים בו. שמחתי על ההזדמנות שמיריאה הציעה לי ללימוד נוסף, וכך היא עשתה!

קיבלתי את הצעתה להצטרף לסיור של יט"ר מאוחר יותר באותו שבוע, והשגתי את הסיווג הביטחוני הדרוש ואת פוליסת הביטוח. התיישבתי במכוניתה של מיריאה בשעה 11:30 בלילה, נסעתי אתה לפאתי העיר ירושלים והמתנתי אתה בסבלנות לטלפון שיכוון אותנו למקום המפגש. ככה בדרך כלל מתחיל נוהל החבירה של מיריאה – השוטרים אוסרים על מתנדבי יט"ר, שבדרך כלל מלווים אותם, לשדר את מיקומם עד לרגע האחרון לפני היציאה.

במשך ההמתנה הארוכה, יצא לי לשאול את מיריאה מדוע היא, אם לילדה יפהפיה, נשואה ליוצא חטיבת גולני שהצטיין בלחימה במחבלי חיזבאללה בעומק השטח במלחמת לבנון השנייה, מרגישה נוח בתפקיד הזה שבו היא מסכנת את עצמה לילה אחר לילה. היא היתה יכולה כבר להיות ישנה בשעה זו בביתה שבמושב שואבה.

מיריאה אמרה שהסיבה לכך היתה הרצח האכזרי של הלל יפה אריאל ז"ל בת השלוש-עשרה במיטתה בשנה שעברה בידי מחבל. (במקרה, הייתי בקשר עם רינה, אמה של הלל, באותו יום ממש שישבתי עם מיריאה, לאחר שיצרתי קשר עם רשויות מחלקת המדינה ומשרד המשפטים לגבי מתן שירותים לנפגעי טרור אמריקאים, וכדי לארגן מועד שבו תוכל לנאום בפני משלחת מתוכננת של אצ"א.) סיפור הרצח נגע בעומק נפשה של מיריאה. המחשבה על הלל, ועל בתה שלה בהקשר זה, הביאו את מיריאה להחליט בו ברגע שעליה לפעול כדי להבטיח ביטחון לישראלים חפים מפשע בכל דרך אפשרית.

שוחחנו עד שהגיעה שיחת הטלפון, שבה הצטווינו לחבור ליחידות המשטרה ויט"ר בעיירה הקסומה מבשרת ציון, מערבית לירושלים. מיריאה לחצה על דוושת הגז וכאילו הועפנו מלוע של תותח, ומצאנו את עצמנו, במה שנראה כשניות אחדות, מאחורי שני רכבי שטח עם פנסים כחולים מהבהבים שעמדו לצאת לדרך.

ההקפצה מאזור לאזור עם כוח המשטרה ויט"ר, כפי שעשינו בחצי הראשון של הסיור, שלא כלל אירועים מיוחדים, היה בהחלט יכול לספק את יצר ההרפתקנות שלי. אבל מיד אחר כך העניינים התחילו להיות יותר מעניינים – כמעט יותר מדי מעניינים.

קודם כל, מפקד כוח המשטרה מיהר ליוני, מפקד יט"ר בירושלים, שמיהר אלינו והנחה את מיריאה ליסוע צמוד מאחורי השוטרים. יוני מיהר חזרה לכוח היט"ר, שיצא מיד לכיוון אחר. מה שקרה אחר כך היה לא פחות ממירוץ מטורף בחריקות צמיגים, עם הרבה פניות פרסה והתפצלויות ונסיעות לאחור, שהסתיים בעצירה בסמטה מזרח ירושלמית. כיוון שזה היה מבצע מודיעיני, אסור לי לגלות את שמה של השכונה הערבית. אסתפק בלומר שהשם שיצא לשכונה הזו, הידועה לשמצה כחממה לטרור, מוצדק בהחלט.

צוריאל רביב, המפקד המייסד של יט"ר, ניגש אלינו והסביר כי הכוח נמצא במרדף אחרי מחבלים חשודים. הוא הצביע על מכונית לבנה, שחנתה בצורה מוזרה כשכל דלתותיה פתוחות, שהיתה אמורה להיות המכונית של המחבלים; נודע לי אחר כך שבתוכה נמצאו שתי סכינים. המכונית זוהתה והוחרמה להמשך החקירה.

מיריאה ואני הצטווינו בסופו של דבר לעזוב את הזירה כיוון שלא היינו חמושים והרכב שלנו לא היה ממוגן. כאשר מיריאה הסיעה אותי חזרה לביתי הנעים והיבש, היא קיבלה שיחה מצוריאל שתנאי מזג האוויר גרמו לאוטובוס של אגד להתדרדר לתהום ליד היישוב מעלה לבונה בשומרון. נמסר על שני הרוגים ומספר לא ידוע של פצועים. יט"ר יצאה שוב לדרך לסייע בכל דרך אפשרית.

לפני שמיריאה דילגה לנקודה חמה אחרת, היא סיפרה לי שיט"ר מחויבת לספק למתנדביה ציוד מהשורה הראשונה, מאפודים חסיני קליעים וסכינים ועד לטרקטורונים מיוחדים שמאפשרים להם לסייר ולרדוף אחרי חשודים במקומות שאליהם מכוניות לא יכולות להגיע, כמו בעיר העתיקה בירושלים.

בהקשר זה, מיריאה שוב הזכירה את הלל. הרוצח שלה, נער פלשתיני בן 17, היה יכול להיעצר עוד קודם למעשהו, אילו פעלו טרקטורונים בחברון-קרית ארבע. מיריאה גם הצביעה על הערך המרתיע של כלי רכב כאלה בשימוש יט"ר, במצב שבו מחבלים לא יהיו יכולים לעולם להיות בטוחים שרכב כזה לא יגיח מסמטה צדדית ויוודא את מעצרם.

באשר לי, הרגשתי די בטוח בהרפתקאה שלי בעיר, עטוף כפי שהייתי בים של פנסים מהבהבים ושוטרים. אף על פי כן, לקח קצת זמן לדופק שלי להירגע ולפרקי האצבעות שלי לחזור לצבעם המקורי. העובדה שכל זה קרה תוך כדי מטחי גשם עזים בין לבין רק הוסיף להבנת הקשיים שבהם עומדים לילה לילה המתנדבים האמיצים והנדיבים של יט"ר.

אז מה למדתי מהגיבורים האלמונים הצעירים הללו כאשר יצאתי ממכוניתה של מיריאה בשעה 2:30 אחר חצות?

אני ישן בלילה בגלל שהם לא ישנים!

חזרה לדף הקודם

#בלוגים